מֶטָמַרְפֵּאזָה

*מֶטָמַרְפֵּאזָה – ריפוי ותיקון של מצב נתון, באמצעות שינוי צורה (מטמורפוזה), שינוי ייעוד ושינוי תפיסה.

עקבות מבני התעשייה שסיימו את תפקידם ניצבים באזורים האורבניים, ומהווים בהם חסם.
מבני תעשייה רבים ננטשים בעקבות חוסר רלוונטיות של הייצור, סיבות כלכליות או בשל העברת המפעלים לאזורים בהם ניהול המפעל זול יותר. במקרים רבים, אתרי המפעלים נותרים "קפואים" בשל סיבות משפטיות, כלכליות, בעקבות קושי ביצירת קשר עירוני או בעקבות זיהום הקרקע המקשה על התקדמות פרויקטים באזור. אזורים שבעבר הפעילות בהם הייתה בעלת משמעות רבה, מבחינת אינטנסיביות ופרנסה, הופכים לשוממים וחסרי פעילות אנושית. השיממון מהדהד לרוב אל מעבר לשטחו, ויוצר ריק המשפיע על הסביבה כולה.

כאשר מדובר בתעשייה הממוקמת לאורכו של חוף הים בעיר, נוצר "בזבוז" של נתח משמעותי מחזית הים, האזור בעל הפוטנציאל לתפקד כלב הפועם של העיר, וזאת במקביל לפגיעה במגוון הביולוגי/אקולוגי העשיר באזורים אלו.  
מקרה המבחן שבחרתי להתערב בו הוא מפעל "איתנית" ("ישראסבסט") בנהריה, ששימש בעבר כמפעל ייצור לחומרי בניין ואסבסט, הממוקם בין מסילת הרכבת המנדטורית, חוף הים ושמורת טבע אכזיב, אזור התעשייה הפעיל ומבני המגורים בצפונה של נהריה.
מפעל זה הפסיק פעילותו בשנת 1997 בעקבות חשיפת סכנות האסבסט. מאז נותרו מבני המפעל כפי שהיו, זאת בשל הזיהום הפיזי של המבנים והקרקע ובשל דימויו השלילי, בתודעה העירונית והקהילתית, הנובע מכך שעובדים ותושבים רבים חלו, ואף נפטרו בעקבות החשיפה לאסבסט. בשנת 2008 פורסם כי שיעור התחלואה בסרטן ריאות בקרב תושבי נהריה גבוה פי עשר מהממוצע הארצי.
הפרויקט בוחן אלטרנטיבות א- קונבנציונליות לשיקום קרקע, מבנה ותדמית, באמצעות כלים אדריכליים ונופיים. התכנון מגיב למרחק מקו המים במטרה לשמור על הסביבה החופית (0-300 מטרים). אני מאמינה כי ניכוס השטח למטרות ציבוריות, לשימוש התושבים ולטובת החברה, תוך שימור ערכיו ההיסטוריים, הארכיטקטוניים והנופיים, אמור לסלול דרך לשינוי תפיסתי שישפיע של המתחם ממקום מזוהם ומזהם למקום תורם, חיובי, בריא וסביבתי. מקום שיהיה בו הן להנציח את עוולות העבר, והן לרפאן באמצעות שימוש "מתקן" במבנה המפעל - כמכון לחקר וטיפול במחלת הסרטן, ובסביבתו - כפארק אקולוגי שיקומי.  

קומת הקרקע של המבנה הינה מכון לחקר מחלת הסרטן המהווה את הבסיס לטיפול הממוקם בקומה הראשונה. מכון החקר מכיל פונקציות כמו מעבדות, חללי עבודה לחוקרים, כיתות לימוד, חלל סטטיסטיקה וחדרי ישיבות וסמינרים. המרכז הטיפולי מכיל חללים מגוונים המאפשרים פעילויות שונות, אישיות וקבוצתיות. בנוסף קיימות פונקציות משותפות וציבוריות כמו אודיטוריום, ספריה, גלריה, מסעדה וחנויות.
הפרויקט בוחן לאורכו את הגבול בין הקונבנציונאלי ל-א-קונבנציונאלי הן בשיטות טיהור הקרקע המשלבות שיטות מוכרות לבין טיהור קרקע באמצעות צמחים, הן בשיטות המחקר והן בשיטות הטיפול במחלה שהינן משלימות את הטיפולים הקונבנציונאליים.
קילוף חזיתותיו של המבנה המרכזי של המפעל חושף קונסטרוקציית בטון מיוחדת במינה, עדינה וגסה יחדיו, עשויה כמעט כתכשיט. המבנה מורכב מ2 חלקים המחוברים ע"י ''מסדרון'' ברוחב כ-4 מטרים.
קו 300 המטרים מקו המים עובר במרכז המבנה ומהווה את הבסיס העיקרי לתכנון. בהתאם לחוק שמירת הסביבה החופית (2004), חלקו הבנוי של הפרויקט תוכנן מעבר לקו 300 המטרים ואותה 'שארית' מהמבנה המקורי הפכה לכיכר פתוחה המוגדרת ע"י קונסטרוקציית הבטון. מהכיכר ניתן לצאת למסלול נגיש המתחיל בקו ה 300 ועובר את קו ה 0 מתוך מחשבה כי השהות בים הינה השיא בטיפול.
המבנה תוכנן בקצב של 2:1. 2 יחידות בנויות ויחידה אחת המהווה חצר, כאשר החלק המקשר את המבנה כולו הינו ''המסדרון'' המקורי. בקצה הצפוני ממוקם האודיטוריום.
כדי לייצר הפרדה ברורה בין הישן לחדש, הקונסטרוקציה החדשה הינה קונסטרוקציית פלדה והחומרים שנבחרו הינם ממוחזרים וידידותיים לסביבה. חזיתות המבנה תוכננו מלוחות Aqua panels  - לוח פיבר צמנט עמיד, ממוחזר ומתמחזר. תכנון הגג המקורי מאפשר להשתמש בגג המופנה לדרום כגג סולארי וכן מאפשר כניסת אור נעים מצפון.