ראיון עם המעצב גיל דביר - עיצוב והעיר הגדולה

לאחר שנים בארצות הברית בהן הספיק לסיים תואר שני במוסד נחשב, לעבוד במשרדי עיצוב מובילים ולעצב ולנהל פרוייקטים מרהיבים בקנה מידה עולמי, חזר המעצב גיל דביר לארץ, הקים סטודיו עצמאי המתמחה במלונות ובמגורי יוקרה בארץ ובחו''ל והתמנה לראש התכנית לתואר ראשון בעיצוב פנים בבית הספר לעיצוב וחדשנות. דביר, בוגר המחזור הראשון של בית הספר לעיצוב וחדשנות ובעל תואר שני במנהל עיצוב [DESIGN MANAGEMENT] ממכון PRATT היוקרתי, ידע כבר מגיל צעיר שאדריכלות ועיצוב הם המסלולים בהם יבחר לצעוד.

ספר לנו איך הכל התחיל?

כשהייתי בן 18 החליטו הורי לשפץ את ביתם בצפון תל אביב, נשאבתי אל תהליך התכנון והשיפוץ בטבעיות ומהר מאוד מצאתי את עצמי משוטט על פיגומים, מציע פתרונות ומעיר על טעויות. נקודת השיא הייתה כאשר ללא כל ידע מוקדם ומתוך אינסטינקט החלטתי לתרגם את התוכניות למודל תלת מימדי שבניתי מקרטון ביצוע. דאגתי שהגג יפתח כך שניתן יהיה לראות את תכנון הקומה העליונה ואם מרימים אותה, גם קומת הכניסה נחשפת. המודל עשוי הקרטונים הפך להיות הדבר על פיו נקבעות הצעות מחיר, נבחנים שימושים וקבלנים מקבלים החלטות ביצוע.


מימין: המודל שבנה גיל דביר בגיל 18, צילום גיל דביר, משמאל: גיל דביר, צילום: עידן גרוס

איך  בכל זאת מגיעים ממודל קרטון לבית ההורים  לעיצוב וניהול פרוייקטי יוקרה בניו יורק?

בשנה ג' ללימודי העיצוב, התחלתי לעבוד במשרדו של אדריכל ארד שרון  כחלק מצוות שעבד על פרוייקטים גדולים כגון בתי החולים סורוקה ואיכילוב. עם סיום לימודי, בחרתי לעבוד במשרד בוטיק קטן בתל אביב שבנה את מוזיאון אשדוד ובנייני מגורים, דבר שנתן לי התנסות בתחום נוסף, תוך כדי תנועה הבנתי שזה הזמן להגשים את חלומי ולנסוע ללמוד בניו יורק.


מרחב הפנים בית קייט באי משטה, צילום באדיבות סטודיו גיל דביר.


מימין: גרם המדרגות החשוף בחזית הבית באי משטה, משמאל: בית קייט באי משטה פלורידה. צילומים באדיבות סטודיו גיל דביר.

הגעתי לעיר פגועה, המומה ומבולבלת בעיצומו של אסון התאומים, לקמפוס הממוקם בדיוק ליד הפצע הפעור. את הלימודים, הנמשכים כשנתיים, סיימתי בהצטיינות נשיא ודיקנית פראט דבר שהבטיח לי מימון ומלגות לעוד תקופת מה. התחלתי לעבוד במשרד שהתמחה בבתי יוקרה בבוסטון, ניו יורק וניו ג'רסי בו קבלתי יד חופשית לנהל פרוייקטים בעצמי. כשבידי התואר השני וניסיון טוב עם עבודה בשיטה האמריקאית פיתחתי את הבטחון ואת ההבנה שאני יכול לגדול ולעמוד בזכות עצמי.

מה הייתה ההתנסות המשמעותית ביותר בשבילך?

עם ההחלטה לעמוד בזכות עצמי ולא כחלק ממשרד, התחלתי לעבוד על פרוייקטים של יצחק תשובה בניו יורק, כשהדובדבן שבקצפת הוא פרוייקט הדגל – מלון הפלאזה היוקרתי ששוכן על השדירה החמישית  וכולל בית מלון ומלון דירות שפונה לכיוון הסנטרל פארק.


לובי שעבר שימור בבנין הדירות בפלאזה, צילומים באדיבות סטודיו גיל דביר.

מוניתי לניהול הצוות הניו יורקי בסנכרון עם הצוות היושב בארץ. לפרוייקט זה התנקז כל הידע שרכשתי בתואר השני, נזרקתי למים העמוקים, לפרוייקט חלומותיו של כל מעצב. בבקרים עבדתי עבודה אינטנסיבית מול אין ספור בעלי תפקידים, בערב הייתי מגיע למשרד לישיבות עם הצוות שעובד על השרטוטים ומעביר אותם לארץ, ובבוקר למחרת מקבל אותם חזרה לניו יורק ממשיך משם וחוזר חלילה. הפרוייקט הוכרז כמבנה לשימור מחמיר עם חללים בני יותר ממאה שנים עם תוספת שנוספה כעשרים שנה אחרי, שאלת השאלות הייתה -  איך אני כמעצב יוצר חלל חדש שלא יראה מודבק?


מימין: ייצור קירות פסיפסים בסין לחדרי הרחצה במלון הפלאזה, משמאל: מרחב הכיור בסוויטה בפלאזה. צילומים באדיבות סטודיו גיל דביר.

ניהול הפרוייקט כלל עבודה עם עשרות קבלנים, אדריכל שימור, אדריכל, אדריכל נוף ועוד, וכמעצב היה צורך ביצירת עשרות טיפוסי חדרים לכל קומה כי רק חלק קטן מעיצוב החדרים שוכפל. ניתוחי צבע, קרניזים, טקסטורות, טקסטילים הן רק חלק קטן מהבחירות שהייתי צריך לבצע.


ימין: סלון דירת ורסצה שחור לבן פלאזה, שמאל: חדר עבודה דירת ורסצה שחור לבן פלאזה, צילומים באדיבות סטודיו גיל דביר.

כחלק מהפרוייקט עיצבתי שתי דירות לדוגמה ומכיוון שקהל היעד של הפרוייקט היה ידוענים, משפיענים, אוליגרכים וסלבריטאים [אפילו טומי הילפיגר רכש לעצמו קומה שלמה בבית הדירות] הוחלט לעבוד בשיתוף עם בית האופנה היוקרתי ורסצ'ה. עיצבתי דירה אחת בשילוב קונטרסטי של שחור ולבן ודירה שניה בגוון שנהב חם. דונטלה ורסצ'ה הגיעה יחד עם צוות שלם לשבת איתנו על הלייאאוט ועל תוכנית האיבזור של הדירות- סכום, כוסות, אביזרים, טקסטילים ריהוט ואפילו חלוקים ומגבות אמבט, כולם מבית ורסצ'ה.

לאחר שלוש שנות עבודה הבניין נחנך בטקס פתיחה מפואר שלשמו סגרו את השדירה החמישית, ומלאו את השמיים בזיקוקים.


מימין: סלון דירת ורסצה שחור לבן פלאזה, משמאל: חדר שינה ורסצה שחור לבן פלאזה, צילום באדיבות סטודיו גיל דביר.

נראה שבנית קריירת בומרנג – כזאת שמתחילה בהתנסות בוסרית, עוברת דרך האקדמיה , פורצת אל העולם וחוזרת חזרה לסטודיו ברמת השרון ולניהול מחלקה באקדמיה, איך ההרגשה?

זה נראה לי כמהלך נכון וטבעי. מבחינתי החזרה למכללה הייתה כמו לחזור הביתה. מאז ומתמיד נמשכתי להוראה, זאת הרגשה נפלאה לדעת שיש לך נסיון וידע עשיר שאתה יכול לחלוק עם אנשים אחרים, אם יש לך ידע מדוע לא לחלוק אותו עם מי שצמא לקבל אותו? 
לשמחתי הדרישה לעיצוב גדולה ומשמעותית יותר מכפי שהייתה כשעזבתי את הארץ. לכן לצד מהיותי ראש התוכנית אני מנהל גם סטודיו עצמאי שעוסק בעיצוב דירות ובתים פרטיים. כיום הקהל מבין מדוע אנו זקוקים לעיצוב והתחום אינו נתפס כמותרות אלא כצורך ממשי. 


דירה בצלסי לבן עם לבן ונגיעות ממרוקו, צילום באדיבות סטודיו גיל דביר.

השוק היום רווי בקורסים של מספר חודשים לעיצוב, מה היתרון של האקדמיה על קורס של ''זבנג וגמרנו''?

אני מאמין גדול בתהליכים ארוכים ואין לי ספק שיש פער גדול בין לימודים אקדמיים של מקצוע לבין קורסים קצרים, באחד יוצרים תהליכי חשיבה מורכבים שמתמודדים עם בעיות עיצוב מעמיקות ובאחר נותנים פתרון אסתטי / דקורטיבי ותו לא.
המטרה היא לא ללמד מעצבים לעשות ''שטיקים'' אלא לחנך דור מעצבים להקשיב ולהבין לעומק את מערכות המבנה, הסביבה, התמונה הכוללת וצרכי הלקוח. כל פרוייקט דורש לבחון את העבר, איך דברים קרו קודם והאם הם מוכיחים את עצמם - ובמקביל - מה תהיה ההתפתחות וההשפעה של התוצר על העתיד לבוא.


דירה בצלסי לזוג סלבס צעירים, צילום באדיבות סטודיו גיל דביר.

אני מאמין כי לאקדמיה יש את האפשרות להשפיע דרך עשיה חברתית ושיתוף פעולה עם הקהילה, זה אחד הדברים שהיה לי חשוב לייצר עם כניסתי לתפקיד. 
השנה יצאנו עם שנה ד' לשיתוף פעולה מדהים עם עיריית ירושלים ומנהל החינוך במטרה לחקור, ללמוד ולעצב את מרחבי ההוראה והלמידה של העתיד.

לפרוייקט נבחרו בתי ספר יוצאי דופן למשל בית הספר לחינוך מיוחד בבית חנינא, בית הספר 'מעלה ערב' בירושלים לנוער שנשר ממסגרות אחרות, בית ספר אלבסמה עבור ילדים על הרצף ועוד. האינטראקציה שנוצרה בית הסטודנטים לבין מנהלי המוסדות הייתה מפרה ומרגשת, דבר שלא יכול לקרות בתהליך קצרצר שאינו כולל מחקר מעמיק והקשבה לצרכים.


משמאל: פרוייקט של הסטודנטית רון בובליל, בוגרת המחלקה. מימין: סדנת קיץ עם הסטודנטים בקופנהגן. צילום באדיבות גיל דביר.

מה משפט הסיכום שלך לסטודנטים שסיימו אצלך את המחזור הראשון?

תחלמו רחוק, אל תפחדו לנסות, צאו לדרך אבל תדעו שאני רוצה אתכם כאן בחזרה!
חיזרו בעוד שנים עם הידע והנסיון שתצברו כדי להעביר אותו הלאה, זאת הדרך להתפתח.