ראיון עם המעצב הגרפי פרופסור ירום ורדימון, חתן פרס ישראל בעיצוב || ראיונות

...''מעסיק אותי האם העיצוב עובד, האם המסר עובר? ואם תפישת עולמי נוכחת. לאלה יש להוסיף זיכרונות ממהלך העבודה והדמויות הקשורות בה ותרומתן לחוויה המקיפה. אתחיל בכך שכל מה שאינו מסחרי ושהוא באסוציאציה עם דברים שאני מגדיר כערך - זה העיצוב שאני רוצה להיות קשור בו''...

המעצב הגרפי פרופסור ירום ורדימון

ספר לנו על פרוייקט שאתה יכול להתגאות בו?
אם את שואלת על עבודה שאני מתגאה בה- בהחלט קשה לי לענות על כך. אולי פרויקט שהוא הישג. קצת יותר מדיד. גאווה היא מילה גדולה. קודם כל מעסיק אותי האם העיצוב עובד, האם המסר עובר? ואם תפישת עולמי נוכחת. לאלה יש להוסיף זיכרונות ממהלך העבודה והדמויות הקשורות בה ותרומתן לחוויה המקיפה. אתחיל בכך שכל מה שאינו מסחרי ושהוא באסוציאציה עם דברים שאני מגדיר כערך- זה העיצוב שאני רוצה להיות קשור בו. על בסיס זה אני חושב שפרויקט מורכב אחד בוודאי ראוי לאזכור: מרכז האם והילד בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים. עבודה זו כללה את כל הפרמטרים להם אני זקוק - גם בעולמי האישי והרגשי, וגם בעולם המקצועי: נושא ראוי, לקוח תומך, מאתגר ונעים, חדשנות ופיד-בק חיובי ומתמשך. 

הספור מתחיל עם פנייה ממשרד האדריכלים ספקטור-עמישר בירושלים ונשיאת הדסה – הוצגה בפני פרובלמטיקה של צרכים מגוונים. 
היקף המשימה החל בשאלות איפיון הבניין – מה שמכונה עכשיו מיתוג הבניין; הכנת פרוגרמה להתמצאות, שילוט הכוונה ומקום וקביעת שפה עיצובית ראויה לסביבת בית חולים לילדים כשבנוסף – שיטות הוקרה מגוונות לתורמים מסכומים קטנים מאד, דרך תורמי מכשור, חדרים, מחלקות ועד תורם הבניין כולו. נשות הדסה רגשו אותי בדבקותן. 


המרכז הרפואי הדסה עין כרם, מרכז האם והילד חזית הבניין. ספקטור עמישר אדריכלים.

האדריכלים אתגרו אותי בפתיחות שגילו ורצונם בעבודת צוות. כולם בני אדם איכותיים. הומרצתי לתכנן סביבה ידידותית מפרקת חרדות. להשכיח מעצמי התנסויות בעברי. רציתי להעניק למקום את האור ולאפשר לילדים לגעת בפנטזיה. לא בית חולים. תרמתי לחזית שאולה ממשחקי קוביות של פעוטות, מזוזות חבוקות ידי 'קוסם', ציוני קומות בעזרת חיות אהובות, ניאונים צבעוניים ורכבת חשמלית המקיפה את האטריום, צריחי מגדלים ו'נתיבי החלמה' להוקרת תורמים קטנים שהם סיפור בתוך סיפור: 
מעל הדלתות בבית החולים נשארו 22 ס'מ פנויים ברווח שבין הדלת לתקרה, לאורך מאות מטרים של מסדרונות הבניין. יחידות מודולריות עם איורי כלי תחבורה צבעוניים יצרו חגורה חיננית של שמות תורמים שהכניסה סכומי כסף גדולים לפרויקט ושמחה את הרואים והתורמים. 
ביום בו העבירו את הילדים החולים לבניין החדש, הייתי במקום וראיתי ילדים מוכי גורל, חיוורים ומבוהלים, מוכנסים פנימה ובהדרגה מעלים חיוך על פניהם, למראה האורות, הידיים הנעלמות, הסוסים והפילים והנמרים הצבעוניים והרכבת הנוסעת. מרגש. העיצוב עובד. המטרה הושגה, שניות של הסחת דעת מהקשיים וגרימת אושר אם גם רגעי. מאורע שצמרר אותי- לא אשכח אותו כל חיי.

המרכז הרפואי הדסה עין כרם, מרכז האם והילד. איורי ניאון באטריום.

בוא נחזור קצת אחורה לילדותך - היכן נולדת?
נולדתי בארץ. צבר דור ששי.

במה עסקו הורייך?
אבא חונך לרבנות, התפקר, יצא ללימודי הנדסה בהארווארד, המשיך בתחומים אחרים בברלין, ניצח על המקהלה הירושלמית הראשונה עד שעבר לעסקי קולנוע.
במרכזם המצאת הגג הנוסע המיתולוגי בקולנוע מוגרבי בתל-אביב. לימים ניהל בתי קולנוע רבים בארץ. במשפחה מדברים ונושמים קולנוע כל אחד וזווית ראייתו.
אמא מלאה אחר כל ציפיותינו כאם וחברה, מעבר לימי עבודתה בעיריית תל-אביב. את אבי הכירה גם על מדרגות הקולנוע.

ממש סינמה פארדיסו?
הסרט הזה אני. כך לפחות הרגשתי בצפייה הראשונה.

ובעקבות זה... לא חשבת ללמוד קולנוע?
בתוך תוכי תמיד רציתי, אני רוצה וגם ארצה. מעריץ מושבע של אחת ההמצאות החשובות ביותר להם זכתה התרבות האנושית במאה העשרים.

אחים, אחיות, מישהו עוסק בתחום היצירה כמוך?
אף אחד לא נמצא בתחום שלי או בתחום הקרוב לו. אבל ביחד – אנחנו סרט.

איך החלטת שזה מה שאתה רוצה ללמוד, או לעסוק בו?
זה מתחיל עם היותך אחד ה'ציירים' של הכיתה, עוזר לציירי תפאורה בגימנסיה ועוד. מאז היותי ילד אני זוכר את עצמי מצייר, ולימים בעקבות מראות הבנייה של תל-אביב בשנות החמישים בצירוף ספרה של איין ראנד, החל לפעול קסם האדריכלות, האהבה השניה אחרי הקולנוע. גם חטאתי בכתיבה. אמצעי תקשורת מקדים ומשלים.

המרכז הרפואי הדסה עין כרם, מרכז האם והילד. נתיבי החלמה.

איך למעשה ויתרת על האדריכלות?
הסיפור הוא כזה: נרשמתי לטכניון, אבל מכיוון שחשבתי שאולי לא אתקבל נרשמתי גם לכלכלה באוניברסיטת תל אביב ולתחום אחר באוניברסיטה העברית. מיד לאחר מכן נסעתי ל-6 שבועות לטיול באירופה. לאחר ששה שבועות באירופה שנסתיימו באנגליה, החלטתי להישאר עוד קצת. 
פגשתי ישראלים שאמרו כי אם אדריכלות, אז ב- .AA החלטתי לנסות את כוחי שם וקפצתי לראיון עם תיק עבודות שהכנתי לפגישה בטכניון. 
התקבלתי לשנה שלאחר מכן. הייתי זקוק לעילה להארכת הויזה שלי. בעצת ידיד ניסיתי מזלי להתקבל [לזמן קצר] ללימודי אמנות ועיצוב, מה שיבטיח לי הישארות בלונדון, חרף העובדה שנפתחה שנת הלימודים. 
התקבלתי לצ'לסי קולג' אוף ארט [אמנות] ולווסטמינסטר יוניברסיטי [עיצוב]. רצתי בין שניהם. בסוף השנה הרגשתי שנוצר קשר עם העיצוב והחלטתי שאם יקבלו אותי למכללה המובילה באנגליה - אוותר על אדריכלות. 
קבלו אותי ואף הקפיצו אותי שנתיים. נשארתי בלונדון. עוד ציון דרך חשוב בהיפרדות מהפינה החמה והסגורה וקריצה לקוסמופוליטי. 
עם סיום לימודי עיצוב גרפי ב-LONDON COLLEGE OF COMUNICATION 
[קודם ה- LCP] קבלתי הצעות עבודה בלונדון אבל החלטתי לשוב לישראל. 
ההתחלה הייתה טובה: זכיות בפרסים במספר תחרויות בטרם קבלתי הזמנת עבודה אחת. 
בדיעבד כנראה שזה סימל מהפך חשוב בחיי המקצועיים.
משם הדברים התגלגלו.

המרכז הרפואי הדסה עין כרם, מרכז האם והילד. המזוזה.

אתה מתאר את זה מאד פשוט, זה פשוט הגיע אליך?
בערך כך, אלה היו ימים אחרים. חלוציים במידת מה. לדוגמא, בבצלאל חפשו מישהו צעיר, רצוי עם רקע לימודי בחו'ל. נכנסתי שם כממלא מקום למורה שפרש. מדריך זוטר. אחרי שנתיים מוניתי לסגן ראש-מחלקה, ובהמשך לראשות המחלקה. הכול התפתח בקצב מהיר, חייתי בזמנים מעניינים ומרתקים. נכון לציין שעד היום בו התחלתי ללמוד הייתי עצלן, אבל כש'התאהבתי'. מצאתי עצמי שקוע ברעיונות חדשים עבורי ובמצבים מזרימי אנדרנלין. התמסרתי להם בכל ליבי.

והטוטאליות הזו, הלכה ביחד עם חיי המשפחה?
לא. לחלוטין לא. אני נשוי פעם שנייה. בנישואים הראשונים חיי המשפחה עמדו בתחרות לא מודעת עם העבודה וזה כמובן מתכון לבעייתיות.
יש מחיר ואותו משלמים. עמית דני טען באוזני פעם שעיצוב לא הולך עם נישואים. לא חייב להיות כך ואין זו נחלתם של מעצבים דווקא. המדובר בסוג של מעורבות נטולת מידתיות. חוכמת חיים עתידה לסייע.

והיית חייב להיות טוטאלי, לא הייתה אופציה אחרת?
אני לא יודע. זה לא היה מתוכנן, זה קרה. נולדתי להמציא את עצמי מדי פעם, להסעיר את עצמי, אחרת אני משתעמם. זה חיובי מאד, זה שלילי מאד.

כרזה בנושא איכות הסביבה.

ילדיך, עוסקים גם הם בתחומי יצירה?
אחד הבנים עוסק ומצטיין בעיצוב גרפי, ומשלב בעיסוקיו רפואה אלטרנטיבית. בשיחה 'פנימית' אמר פעם כי אינו מוכן לשלם את מחיר ההתמסרות. 
האחר יצירתי בחינוך ובעסקים.
היותר קטנים מגלים נטיות מסוכנות של אהדה לתחום.

בא נעבור לאקדמיה...
בעבר הייתי 'איש בצלאל', לשם נכנסתי בזמן שהמקום החל לעבור תהליך של אקדמיזציה. היה לי חלק במערך שהוצג למל'ג. זו הייתה חוויה של פעם בחיים. אתה לומד אסטרטגיה, מעמיד חזון, מתכנן טקטיקה, ומקיים שיח עם ראשי האקדמיה הישראלית ואחר-כך עם דמויות מפתח במדינה. יש תוצאות. 
ימי אושר אמיתי [שם גם פגשתי את אשתי].
לימים השתנו דגשים בבצלאל וזה כבר לא התאים לי. עברתי לאוניברסיטת תל-אביב, בית הספר לאדריכלות, מקום ראוי מאד, עד ההצעה להצטרף לשנקר.
כאן בשנקר, גיליתי מקום נהדר שנמצא בתנופה ובנסיקה מעלה. אני נהנה שוב מתחושה של בנייה. האתגר עצום והעמיתים מצוינים. 
כן, אני דיקן הפקולטה לעיצוב, בה יותר מ- 1000 סטודנטים, בהם כישרוניים ובעלי הישגים מופלגים בזירה הבין-לאומית, כבר עכשיו בזמן הלימודים. משרתים אותם 350 אנשי סגל וצוות טכני.

כרזה בנושא גירוש ספרד וגילוי אמריקה.

תוך כדי הפעילות האקדמית עסקת גם ביצירה? אתה מחזיק משרד?
כמובן,כל הזמן. עד לרגע זה. אני חייב זאת לעצמי ולתלמידי, בבחינת נאה דורש, נאה מקיים. 
אני מאמין בכל לבי שכדי לתפקד איכותית, על אנשי חינוך בתחום לפעול ולבנות פורטפוליו מרשים ולתרום ללא הרף לתחומם. זו מתנה לקום בבוקר לעבודה הכוללת פרויקטים מצוינים עם בתי חולים, מוסדות חינוך ותרבות, פארקים ציבוריים, אוצרות, יעוץ עיצובי ועוד.

לדעתך- מי שעוסק בעיצוב, יודע גם להיות מורה?
אין שום הבטחה שאם אתה איש מקצוע טוב, אתה גם מורה טוב. אם אתה מורה טוב שהוא גם מעצב טוב – ייתכן שאתה מורה דרך. ההוראה דורשת איכויות על-תחומיות. זו מעורבות מאתגרת, סוחפת, תורמת ולפעמים קשה מנשוא.

ובתור דיקן, אתה גם מלמד?
כן, במשרה מלאה, כדי לדעת ולחוות עד כמה שניתן.
אני מרכיב בבנייתה של הפקולטה הזו- וזה מאד מעניין אותי. הקשר עם הסטודנטים הוא גולת הכותרת. לומדים כל יום. כל יום.

מלון מצודת דוד [לשעבר הילטון ירושלים] משה ספדיה אדריכלים.

אתה מבחין בשוני בין הסטודנטים של היום לסטודנטים של פעם?
יש להם טכנולוגיה שטרפה את כל הקלפים. מתודולוגיה עיצובית קיבלה כלי השוואתי להעמדת אופציות לפתרון בזמן קצר. 
הדרך לייצור נתקצרה ואנו בראשיתו של עידן בו המודל הוירטואלי הופך לתוכנית עבודה מפורטת ולתוכנית ייצור. הללויה. הדרישות האינטלקטואליות והיקף הידע הנדרש גברו. 'עיטור אריזות' כפי שנקרא תחום זה בבצלאל בשנות החמישים – הוא עתה עיצוב קונספט שיווקי באסטרטגיה מורכבת, התלויה-בסקרים ורחבת יריעה. אם המודל הקיים הוא של התמקצעות ועיסוק ב'נישה' עיצובית – הרי שקם צורך בדמויות מובילות בעלות יכולות מגוונים בראייה בין-תחומית. קריאייטיב דיירקטורס של העיצוב כמושג רחב.

ואתה אישית, מתמצא בעולם המחשוב?
כן בהחלט. רחוק מנערי הפלא של העידן הדיגיטאלי אבל מתמוגג ונהנה שבעתיים מהם כי הם לא הכירו את ימי העבדות לרייספדר, לרפידוגרף, לקרטון ביצוע וללטרסט. 
מאז ה'התמחשבות' והמצאת הקלישאה הגדולה 'המחשב הוא כלי' – אני מעריץ גדול של ההתפתחות הפנומנאלית הזו בתולדות האנושות.

המרכז הרפואי סורוקה באר שבע - תקריב קיר הוקרה.

מעצבים, מאושרים?
מעצבים טובים יכולים תיאורטית להיות מאושרים. כל מה שצריך שהכול יצליח להם ושהם יבינו מדוע הצליחו ויסכימו עם כך...

ההתעניינות שלך בכתיבה, בשירה, אתה מרגיש שכל התחומים הללו נפגשים?
אני מתייחס לעיצוב באהבה אדירה. הכתיבה היא הובי-מגירה ואהבה נסתרת.

בתור דיקן אתה חושב לעיתים כי היה כדאי לאחד מחלקות?
יש תחומים משיקים ויש לפעמים הגיון שעשוי להביא לחפיפה מלאה תוך אפיון מגמות פנימיות. למשל בין עיצוב אופנה לעיצוב טכסטיל. על משקל 'הייה מקומי - חשוב גלובאלי' ניתן לשאוף למצב בו 'פועלים אנכית - יונקים רוחבית'.
לא יכולים להיות רק פה, הדברים נפגשים. חייבים להבין שהפרטים הם חלק ממנגנון מורכב יותר ולדעת להתמצא בו. 

מתחם יד ושם, הכוונה ומקום, משה ספדיה אדריכלים.

רצון לעבוד בחו'ל, ליצור שם?
היה חלום כזה בעבר, והייתה גם פנטזיה לממש אותו. 
הייתי מרצה אורח במכללות ובאוניברסיטאות רבות בעולם, בעקבותיהן גם הצעות מפתות ומחמיאות. היו גם הצעות לשותפויות. תמיד קורץ. הקשר לארץ ולמשפחה הכריע תמיד כשהנושא עלה על הפרק.

אתה חושב שלסטודנטים היום קשה יותר להצליח מפעם?
לאו דווקא. כל דור ורישום הפטנטים על קשייו. לימודים היו ויהיו חוויה אדירה. אומרים שהיום להתבלט זה קשה יותר בעולם של שינויי תרבות מואצים נשלטים על ידי תחרותיות והישגיות. התשובה המוחצת של הצעירים בהרחבת עלומיהם. לא בוער. אין צורך למהר ולהחליט. מי אמר שאני מוכרח? ובכלל, במה נמדדת ההצלחה?

נעבור לספרות- מה אתה אוהב לקרוא, יש משהו שהיית ממליץ?
מהעת האחרונה: 'צ'רצ'יל – ביוגרפיה' כתובה נפלא על ידי רוי ג'נקינס וראויה לקריאה גם כדוקומנט היסטורי וגם כספרות. 
'ספר הגעגועים' - שירים של לאונרד כהן - גם הוא ניתן לקריאה לסירוגין.
קובץ מאמרים של ולטר בנימין הגרמני על אודות יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני.
צ'רלס בוקובסקי – 'לרוץ עם הניצולים' [לקרוא בנשימה אחת] 
ו'ספר האפשרויות - שירים וכו' של דוד אבידן השווה עיון חוזר מדי פעם בשל הברקותיו, כזרז לכתיבה על נושא יצירה.

לוגואים

מוסיקה.....
מאזין יום ולילה. כל הסוגים. בין חיוך לדמעה, בין ריגוש לחוויה.

וקולנוע?
ללכת לקולנוע כל הזמן. בית ספר. החיים של אחרים כמודל. סינימה פארדיסו – היום גם בבית. דבר ענק- רואה בלי סוף. 

אתה משתעמם לפעמים?
לא כשאני עושה משהו.

כרזה לתערוכת עיצוב לוחות שנה של דן ריזינגר

לסיום- כלכלן או עו'ד חיים כמונו המעצבים והיוצרים, או שמא אנחנו אנשים שונים?
יש שוני בהחלט. הנה סיפור שימחיש את השוני.
בפגישת עבודה עם פרופ' עדי צמח- פילוסוף אותו אני מוקיר. שוחחנו על הסטודנטים ''שלי'' [האמנים והמעצבים] מול ''שלו'' [מדעי הרוח, ומדעים מדויקים]. טענתי שהם שונים. אולי משהו הקשור בשוני הקליטה בין האונה הימנית לשמאלית. ביקש ממני אילוסטרציה לצורך הבהרה וזה פחות או-יותר מה שאני מאמין:
'הסטודנט שלך ושלי עומדים לנוכח גבעה שבראשה עץ קיקיון.
הסטודנט שלך נשאל מה הוא רואה? והוא משיב- גבעה ובראשה עץ קיקיון. 
איך אתה יודע שזה קיקיון? הוא נשאל. לפי צורת העלים על העץ.
שואלים את הסטודנט שלי מה אתה רואה? והוא משיב- עזוב את מה שאני רואה.
תריח את הריחות שסביב, תראה הנה ציפור עפה, הנה זוג שמתעלס, ולבסוף יזכיר גם את עץ הקיקיון.
איך אתה יודע שזה קיקיון? הוא נשאל. – לפי צורת העלים על העץ.
הדרך שהסטודנט שלי עבר לכיוון ההר- היא אחרת מהדרך שהסטודנט שלך עבר.
כשהסטודנט שלך יחזור מן הגבעה לא יהיה לו שום דבר מהמטען שיהיה לסטודנט שלי.
קרוב לוודאי שיחזור מוקדם יותר'. 
זו מהות השוני.

מדליון בריצוף מרכז רבין, משה ספדיה אדריכלים.


בית הספר הדו לשוני ירושלים, זאב דרוקמן אדריכלים. תקריב קיר ילדי העולם.


מוזיאון ישראל ירושלים, אגף הנוער, דלת חדר לימוד.


מוזיאון ישראל ירושלים, אגף הנוער, דלת הספריה.


כרזה בנושא איכות הסביבה.


חזית הרייכסטאג בברלין, כרזה חברתית פוליטית [3 על 5 מטר]