Archijob - Studio לוח דרושים | חיפוש עבודה | לוח דירות | יד-2 מערכת הפורומים לימודי עיצוב - לימודי אדריכלות אדריכלים , מעצבים פנים , מהנדסים , קבלנים חברות ומוצרי בניה ועיצוב חדשות וארועים ראיונות אדריכלים ומעצבים חשיפת פרויקטים - אדריכלים ומעצבים סקר שכר אדריכלים מעצבים ומהנדסים תחרויות אדריכלות ועיצוב בינלאומיות הבלוג של archijob מאמרים עיצוב פנים המגזין של archijob archijob פרסום באתר archijob אודות archijob עמוד הבית - archijob קבעו כעמוד הבית שליחת פרויקטים ומאמרים לאתר - archijob יצירת קשר - archijob תפריט עליון


רחל אלקלעי

פרק מהספר ''חלום אל הים''

מרץ 2018


כריכת הספר חלום אל הים. רחל אלקלעיהפרק ''יפעת'' מתוך הספר ''חלום אל הים'', מאת הציירת והסופרת רחל אלקלעי.

מאיה גביש, בת שלושים ושמונה, ניצבת מעל קברו הטרי של בעלה שייקה. בתחושת התחלה של סוף היא מתבוננת בהמון האנשים העומדים סביב הקבר, ומבטיהן של שתי בחורות צעירות ממררות בבכי חודרים לנפשה. לימים יתברר לה שסטודנטיות רבות בכו על אובדנו.
חלום אל הים הוא סיפור חייה של מאיה, שנולדה בבית חם ואוהב הנושם ספרות ואומנות. מאיה מוקסמת משייקה, משורר ואינטלקטואל המבוגר ממנה בעשרים וחמש שנה, ונישאת לו. אבל הקסם פג, והתהילה לא עומדת לצידה. החיים איתו מזמנים לה מפחי נפש ואכזבה. מאיה, אומנית חולמנית, נותרת בודדה עם שני ילדיה, ויהיה עליה לבנות חיים חדשים בעולם מתנכר.


יפעת

יפעת הזמינה אותי לסוף שבוע בבית הקיץ של הוריה במטולה והפצירה בי שאבוא.
שאלתי לדעתה של מיכל. "אני לא יודעת מה קורה לך, אבל מאז שחזרת אני מרגישה שמשהו עובר עלייך. מה הבעיה? רוצה לדבר על זה?" אמרה לי מיכל.
"אולי אני פשוט במשבר הסתגלות," השבתי.
"אוקיי. אז סעי עם יפעת. ראית כמה הילדים אוהבים את עומר, וחוץ מזה הם יְשַמחו מאוד את סבתא בלה. היא הזמינה את כולנו לארוחת צהריים בשבת, אז את יכולה לנסוע בלב שקט, ואל תחשבי על שום דבר. ולא, היא לא תיפגע."

הייתי נטולת אנרגיות לחלוטין. לא היה לי כוח לארוז צבעים, בדים, שמן פשתן, טרפנטין, מכחולים ובגדים. ממש יציאת מצרים, אבל בכל זאת החלטתי לנסוע. הילדים קפצו בשמחה על שישי-שבת אצל מיכל ועומר. כמה כיף. אצל מיכל הם פורקים כל עול. היא לא יודעת להעמיד גבולות, כי היא עצמה חיה בלי גבולות. אצל מיכל הם צופים בטלוויזיה עד שעה מאוחרת בלילה, זוללים ממתקים וישנים עם ביירון וקיטי במיטה. קיטי היא פינצ'רית מתוקה שהרחיבה את משפחתנו, מתנה מעומר ליום הולדתה של מיכל. סיפור אהבה מטורף נדלק בינה לבין ביירון, ואימא אמרה: "אם לא תעשו מהר משהו עם הזוג הזה, יהיה פה סיפור של מאה ואחד פינצ'רים, ואז תוכלו לפתוח סוכנות למכירת פינצ'רים מפנצ'רים." מייד נקבע לקיטי תור לעיקור אצל וטרינר, וכולנו נרגענו. היום עומר הוא אח גדול לילדיי. כשהוא מרים את שניהם, אני רואה את האור נדלק בעיניהם ואת ההערצה של דניאל כשהוא מקשיב לדבריו. קשה לי להבין את בחירתו במקצוע הרפואה. מיכל סיפרה לי שבמילואים האחרונים הוא השתתף בפעולה בשטחים.
"כשהוא סיפר לי על הפצוע שהוא טיפל בו, היו לו דמעות בעיניים. הוא הרגיש את הכאב שלו, אפילו שזה לא יכול להיות, כי בשלב ההלם אפילו הפצוע לא חש את הכאב."
"שמתי לב שהוא רגיש מאוד. שמרי עליו, מיכל. גבר כמו עומר לא פוגשים כל יום."


*
אני נוסעת. אין לי כוח לאנרגיות הבלתי נדלות של יפעת. ובכל זאת לא פעם נדמה לי שהייתי מתחלפת איתה. אישה חזקה בעלת הופעה שברירית מטעה. קשה כמו אבן. מעולם לא רציתי להיות מישהו אחר כמו שרציתי עכשיו. זה תמיד קורה כשאני "צונחת לתוך הבור", כהגדרת הפסיכולוגית.

הדרך לצפון הייתה יפה כתמיד בחורף. שולי הדרך עטו שלל גוונים של ירוק. ציפיתי לרגע שבו ידחקו ריחות הטבע המתרענן את ריחות העיר, ואת מקום הבתים ימלא נוף עם פרות, כבשים, מטעי תפוחים ופרדסים.

יפעת הייתה במצב רוח מרומם ולא הפסיקה לדבר. התחשק לי לצרוח לה "שקט", אך הידקתי שפתיים. הרהרתי בבעיותיי. ביום ראשון אני חייבת להזמין טכנאי שיבדוק את מנוע המקרר, כי בלילות נשמע כאילו טרקטור חורש את המטבח. הקטע המצחיק היה שישנתי ברעש הזה, וברגע שהשתתק התעוררתי וקמתי לוודא שהוא עדיין פועל. תוקף הביטוח פג. המחשבה על קניית מקרר חדש, פרויקט הכרוך בחיפושים, חקר שווקים והוצאה של כמה אלפי שקלים עוררה בי פלצות. המחשבות הכבדות איימו לפוצץ את מוחי. בבנק הייתי באובר. טרם סיימתי את הסרוויס שעליו עבדתי ולא רציתי לבקש כסף מהוריי. הייתי במצב של ייאוש סוחף. לבסוף החלטתי להתנער מהמחשבות המעיקות ולא להרוס את החופשה. כמו שאמרה סקרלט אוהרה - מחר יום חדש. בחורה חכמה, מעשית ובעלת תושייה שעשתה גם הרבה שטויות. אבל מי לא.

בית הוריה של יפעת הקסים אותי בכל פעם מחדש. בית לבן מוקף גן מטופח עם מרפסת גדולה גדושה עציצי פרחים. איזדרכת כרעה תחת תפרחת סגולה ריחנית. עצי פרי והדרים התהדרו בתנובתם, ושיחי ורדים הדיפו ריחות מבושמים.
"תרגישי כמו בבית," אמרה יפעת והניחה על זרועי יד עדויה צמידים.

בחרתי לישון בסלון. שמש הססנית רצדה על עפעפיי בבוקר. שכבתי בעיניים עצומות. יפעת נשקה לי קלות על המצח. פקחתי עיניים. פניה היו מעליי. עיניה השחורות התבוננו בי בדריכות, ופיה נמתח בחיוך קטן. סילקתי את ידה והלכתי להתקלח. במטבח שוחחנו על כוס קפה. אם לדייק, יפעת דיברה על התערוכות העתידיות שלה. באביב - בבולטימור, בקיץ - בטורונטו. בין לגימה ללגימה שאפה מהסיגריה, שינתה נושא, סיפרה בלשונה הבוטה על בנות זוגה לחיים ועצבנה אותי בתיאורי ההתעלסויות המביכים. שיניתי נושא. עברתי לדבר על נאמנות בזוגיות. יפעת הייתה כמו תמיד בעד חופש מלא. "ציפייה לנאמנות מבן הזוג מניבה רק קנאה, ומשמעותה תובענות, שתלטנות וחשדות. אז מי צריך את זה? זה הורס כל חלקה טובה בחיים הזוגיים."

נזכרתי בשייקה שהיה מוקף סטודנטיות צעירות. מתוך דחף שאיני מסוגלת להגדירו החלטתי מראש שכדי לשמור על שלוות הנפש אני חייבת לנטרל את עצמי מחשדות. לא חיפשתי על כותונתיו כתמי אודם, לא בדקתי את הנייד לאתר בו הודעות ולא בדקתי את התיק שליווה אותו לכל מקום. כל השנים לצידו רציתי להאמין שהבגידה היחידה שלו בי הייתה עם השירה שהתפייט בה. שייקה, לעומת זאת, גילה לא פעם אותות קנאה. באחד הערבים, כשעמדתי לצאת לפתיחת תערוכה של ידיד, הוא נכנס לחדר השינה, נשען על מפתן הדלת וציין שהשמלה שלבשתי קצרה מדי. "ומה הריח הזה? בושם חדש לכבוד מישהו?" שאל. לא פעם כשרציתי להסתגר בחדר העבודה עם עצמי הוא רטן: "מה קרה שאת עוזבת אותי, זה משהו שלא סובל דיחוי? אה, את רוצה להתבודד? טוב. אני האדם האחרון שיפריע לך." בתחילת הקשר ראיתי בכך ביטוי של אהבה, המס הנפלא שאנחנו משלמים על החיים ביחד.

יפעת לא יכלה להבין. ואני פתאום ריחמתי עליה. אני חושבת שהיא מעולם לא חוותה אהבה של ממש. שלוש שנים הייתה נשואה לאהוד. נישואי נוחות לשניהם. אהוד בתפקידו כדייל נעדר רוב הזמן מהבית, ויפעת העסיקה את עצמה בפיסול. הימים עברו עליה בין תל אביב לפריז בתהלוכה בלתי פוסקת של מאהבות, רובן נערות ששימשו לה מודלים. באחת הפעמים התגרתה כדרכה בשייקה. "אתה חייב לשחרר את הרצועה סביב צווארה של מאיה," אמרה בחיוך מרושע. ולנוכח מבטו הנדהם של שייקה הנחיתה את משפט המחץ: "קח דוגמה מאהוד שמאפשר לי לנהל אורח חיים חופשי. מאיה ממש אכולת קנאה." שייקה קטע את דבריה בכעס ואמר שההפך הוא הנכון, שאין להתקנא באורח חייה הפרוע ושהזוגיות שלה ושל אהוד אינה דוגמה חיובית. ואחר כך אמר לי: "הפסלים שלה מופרעים כמוה. מה כל כך מעניין בנשים שטוחות שדיים עם איברי מין זכריים?"
"היום באומנות הכל מקובל. חוץ מזה היא מפסלת גם נשים עם שדיים."
"היא מפסלת את הסטיות שלה."
נעלתי את הוויכוח בשתיקה.

לא פעם התקנאתי ביפעת בגלל אהוד שהיה עוזר במטלות הבית. הוא היה עורך את השולחן, מוריד את הכלים, שם במדיח, מוריד את הזבל - מה שבעיניי העיד על פן חיובי במערכת הזוגית שלהם. כשאמרתי זאת לשייקה בדרכנו הביתה מאחת הארוחות בביתם, הוא ענה: "מניסיון אני יכול לומר לך שאין כמראה עיניים להטעות."

עכשיו, כשישבתי מעבר לשולחן, לאורו האכזר של היום הבחנתי בחריצי המרירות שנקבצו סביב פיה של יפעת, בקמטוטים סביב עיניה, ובפעם הראשונה חשבתי שאולי שייקה צדק. בפעם הראשונה בחיי אמרתי לעצמי שלא הייתי מתחלפת איתה בעד שום הון שבעולם.
חיבקתי אותה וליטפתי את ראשה. יפעת דחתה את ידי ופרצה בצחוק קשה.
"רק אל תרחמי עליי. יש לי עולם מלא ויפה. אני ציפור דרור, ממצה את עצמי עד הסוף. מצב שאת לעולם לא תכירי כי את חולקת את חייך עם אחרים. קודם עם שייקה ועכשיו עם ילדייך. בגלל כישרונו של שייקה ואישיותו הדומיננטית ובגלל אופיֵך הרך הכישרון שלך מעולם לא נסק."
חשתי שכל איבר בגופי נדרך, אך שתקתי.
"בחיים יש מפגשים מוצלחים ולא מוצלחים." המשיכה יפעת. "אני פגשתי את אהוד. השד יודע למה רציתי בו. הצרה היא שכשאנחנו מאד רוצים מישהו, אנחנו ממציאים אותו. אם הוא טיפש, אנחנו משכנעים את עצמנו שהוא חכם. אם הוא קמצן, אנחנו מייחסים זאת לילדות קשה, וככה אפשר להמשיך. יש אין-סוף דוגמאות. אני, תודה לאל, לא הייתי חייבת לאחות שברים או להתפשר, כי לא הייתה לי שום מחויבות כלפי אהוד או כלפי ילדים. ניסיתי לשנות אותו, להפוך אותו לאדם מעניין יותר, אבל זה לא הלך, כי הוא שטוח כמו שטיח. מזלי הגדול שאני אישה עצמאית שאינה תלויה באיש, כך שלא נאלצתי להישאר איתו בחיים הדפוקים שהיו לנו."
"יפעת, מה את בדיוק מנסה לומר?"
יפעת הניחה יד מרגיעה על ברכיי הצמודות. הסרתי אותה בכעס.
למה לעזאזל אני מגיבה כל כך חזק? אני חייבת להסתלק, אחרת הדברים יגלשו למקומות לא רצויים בזמן לא נכון, בשעה ששתינו תקועות בבית אחד.
"אני נוסעת להר לצייר ואני רוצה להיות שם לבד."

העפלתי לאיטי בשביל שסומן בטביעות נעליהם של מטיילים. תיק הציור העיק עליי, אך לא היה אכפת לי. שני צידי השביל עטו צמחיה בשרנית שזורה בשלל צהובים אדומים, סגולים ולבנים.
יפעת הגיעה בצהריים עם כריכים ותרמוס קפה. בלי להביט בה הפטרתי תודה, ונשמתי לרווחה כשהסתלקה בלי להעיר דבר על עבודתי. הטחות המכחול על הבד זרמו בפראות. ריחות צלולים של הרים, עמקים ועצים דחקו ממני את הכעסים, הזרימו לתוכי שלווה על רקע ציוץ ציפורים ואוושת עלים. נשענתי על גזע עץ ואכלתי כריך. כשסיימתי השתרעתי על השמיכה ונשמתי את האדמה.
לאחר שעה קלה חזרתי לצייר. עבדתי על שני בדים. בבוקר הנוף היה עטוף בכדור בדולח. צבעו השתנה תחת השמש שבמרכז השמיים. ירוק של חורף מנוקד בנקודות צבעוניות בהירות כיסה את הציור הראשון, ירוק כהה עמוק כיסה את השני. רשמתי ביומני:
כמו הרקולס אני מזיזה הרים ועמקים לפי שינויי האור וצורכי הקומפוזיציה. נזכרתי במשפט שקראתי בנעוריי האומר שחייב אדם להיות אומן שלם מאוד כדי שיוציא מלאכה טובה מתחת ידיו בקרב הנופים הטהורים והמאוזנים ביותר של כוכב לכת זה.
לשווא ניסיתי לזכור מי היה הכותב. אנרגיות חדשות התדפקו בתוכי והתפרצו בשירה: 'איזה יום שמח לי היום... העולם מלא ניסים ונפלאות'. והמילים גלשו והדהדו במורדות הוודי. פרשתי את זרועותיי אל הנוף, ולא ידעתי אם אני מחבקת אותו או זה הוא שמחבק אותי. זה גם לא היה חשוב, כי ליבי היה מלא בו ולא הייתי עוד קטנה מולו.
דמדומים ירדו לאיטם ומילאו את החללים בין ההרים באפלולית קרירה. עד מהרה הם הפכו לצללים ענקיים, והעולם הלך והצטנף בתוכם.

"לפי הטחות הצבע אני רואה שהשיחה שלנו עשתה לך טוב," אמרה יפעת. אף מילת התנצלות. תמיד היא עומדת מאחורי דבריה. היא חיה על פי האמת הפנימית שלה. רציתי לענות, לזרוק מילים רעות, אך המשכתי לאכול בשתיקה.
" מאיה, את יודעת למה אין זוגות מושלמים?" שאלה, וענתה בלי לחכות לתשובה: "כי תמיד אחד מבני הזוג אוהב יותר. תחשבי על זה."
מה היא רוצה מחיי? מבלבלת לי את המוח עם השטויות שלה. ככה זה. מי שאין לו דאגות בחיים מתעסק בחיים של אחרים.


ציור: רחל אלקלעי





















 

 

 

 

 

 

 

 



ציור: רחל אלקלעי


יצאתי לגן. קווי מתאר של עצים שחורים התנשאו גבוה מעליי. מיתרים עבים ירוקים כהים כמעט שחורים נמתחו בדמיוני מקצהו התחתון של גיליון הציור לקצהו העליון. אולי כדאי לנסות לצייר בחשיכה. עשן של סיגריה הביא בעקבותיו את יפעת.
"לא קר לך?"
"קצת, אבל נסבל." החלטתי לא לשוב לשיחה הקודמת. אמרתי: "בפנים היה חם מדי. השקט הזה כל כך מרגיע. כמו במושב אצל אימא של שייקה. אלא ששם אין הרים ברקע. כשאמצה את נושא הים, אמשיך לצייר הרים."
"מפליא עד כמה את ואימך שונות בגישתכן לציור. מפליא איך כל אומן נעול בתוך התפיסה האומנותית שלו."
"זה הדבר שעושה את האומנות מרתקת כל כך. תארי לעצמך שכל היוצרים היו בעלי אותה תפיסה אומנותית. שעמום אחד גדול. אבל לי אין עדיין תפיסה אומנותית משלי. אני מרגישה שאני מסתובבת בתוך מבוך של סגנונות, ונדרש לי עוד הרבה זמן עד לגיבוש סגנון משלי."
"את יודעת, מאיה, אני לא מבינה למה את תמיד מפחיתה בערכך. אני דווקא חושבת שכן פיתחת סגנון משלך, לפחות בציורי נופים. אבל את נעולה בתוך חוסר ביטחון מעצבן בין אם זה קשור להופעתך החיצונית ובין אם זה קשור לכישרון שלך. אמרתי לך כבר אלף פעמים שאת יפה ומוכשרת. מה את מסתכלת עליי בעיני עגל? את אישה יפה ומוכשרת." יפעת שתקה. מהורהרת. אחר אמרה: "את יודעת, בזמנו חשבתי שאהוד מאוהב …"
"מה?"
"כן, כן. תראי, אולי אני טועה. אולי תרגמתי הערכה לאהבה. את צריכה לשמוע איך הוא מדבר עלייך. לא אמרתי לך את זה בפריז?"
אוף, איך הגענו לזה? שאפתי אוויר. תמיד חיבבתי את אהוד וחשתי כלפיו חיבה עמוקה. לאהוד יש יכולת נפלאה להרגיש ולהבין. נזכרתי בשיחה עם אהוד לפני מיליון שנים בארוחת ערב בביתנו. אהוד נכנס אליי למטבח, הקיף את מותניי בשתי ידיו ונשק לי על צווארי.
"תגידי, מאיה, את אוהבת אותי?"
"מה אתה חושב?"
"אני חושב שהייתי רוצה שאת תאהבי אותי יותר מכל אדם אחר."
הסתובבתי אליו ודחפתי לידיו את קערת הסלט. לרגע הסתכלנו זה בעיני זה.
"זה באמת כל כך חשוב לך?"
"הרבה יותר ממה שאת חושבת." ואז נפנה מעליי והלך לסלון בצעדו הקליל.
אהוד מעולם לא חזר על שאלתו, אבל השיחה הוסיפה להטריד אותי גם בימים הבאים. כשבא לביקור ניחומים הוא חיבק אותי ואמר: "אם תצטרכי משהו, תדעי שאת יכולה לפנות אליי, ובשבילך אני תמיד זמין."
לעולם לא אוכל להתאהב באהוד. מסיפוריה של יפעת ידעתי עליו יותר מדיי, וזה גזל ממנו את ממד המסתורין שיכול לעורר סקרנות.

בלילה שכבתי בעיניים פקוחות. שחזרתי את שיחתי עם יפעת וקבעתי שבגלל נישואיי לשייקה איבדתי אין-ספור רגעים טובים בחיי. הרהרתי בדברים שיפעת אמרה לי: "מאיה, את לא הרגשת שכל הרגשות של הגבר שלך היו נעולים בשירה." אני מחיתי על דבריה בכעס: "מה את בכלל יודעת על חיי לצידו של בעלי? דווקא את, בהיותך אדם יוצר, צריכה להבין שלצד חיי היצירה יש מקום גם לחיים אחרים. ולידיעתך, שייקה אהב אותי."
"אולי כן, אולי לא. אבל אני בטוחה שהשירה עמדה במרכז עולמו."

זה היה לילה שחור, סמיך ודומם, לילה שלילות העיר אינם יודעים כמותו. הגן נשם תחתיו, אדים עלו מן האדמה. חשבתי שאולי באמת הגיע הזמן לתערוכה שלי. רגשותיי ומחשבותיי היטלטלו אנה ואנה כשתי רכבות הנוסעות בכיוונים מנוגדים. התהפכתי מצד לצד. הדלקתי אור, לקחתי את העיתון, ומבטי התביית על תצלום לוויה של שתי נערות חברות שנהרגו בפיגוע. מייד שבו אליי מראות מהלילה שקדם ללוויה של שייקה. באותו לילה מיכל נשארה ללון אצלי.
"מיכל, אני חייבת לצאת להתאוורר."
"אני באה איתך,"
"אל תיעלבי אבל אני רוצה לצאת לבד."
היטב אני זוכרת את עצמי צועדת ברחובות המוארים, טובלת באורו הקפוא של ירח מלא. העצים נשאו על צמרותיהם שמיים עטויי הילה חיוורת שנבלעה מדי פעם בענן שחור. הלכתי עד שהעייפות רוקנה אותי. ואז ירדתי לחוף. ים נטוש לחשש באוזניי סודות כמוסים ממצולותיו. איש עם כלב רוטוויילר חלף על פניי בלי להעיף אליי מבט, כאילו טבעי ביותר לאישה צעירה לעמוד לבד בשעת לילה מאוחרת על חוף נטוש. רוח גבית קרירה דחקה בי לשוב הביתה. לאחר מקלחת חמה צנחתי לתוך המיטה הזוגית ודפדפתי באלבום החתונה. מהעמוד הראשון נשקפו אליי תצלומי ההכנות בבית הוריי, שהיה הומה ורוחש קרובי המשפחה. האחיות של אבא, סבתא בלה ובני דודי רצו מחדר לחדר בצרחות שהעצימו את הפטישים שהלמו בראשי. הסתגרתי בחדר העבודה של אבא והתכרבלתי בכורסת העור. קולו הגיע אליי מיבשת רחוקה.
"אנה, עוד לא סיימת? כבר שעה אני מחכה להיכנס לאמבטיה! אה, זה לא את? אז מי תקוע שם שעה?"
"אם תעשה ספירת מלאי, תדע," צחקה אימא.
מתמונה אחרת נשקפה אליי אישה זרה בלבוש כלה. פניה מאופרים, שערה הארוך משתלשל על כתפיה תלתלים תלתלים, וזר הפרחים שעל ראשה משווה לה פני ילד. לצידה עומדות אימהּ, חובשת כובע רחב שוליים המעניק לה מראה קצת הזוי, ואחותה בשמלת מיני שחורה שחושפת זוג רגליים מושלם.
"אני מרגישה כמו בסצנה של הצגת תיאטרון ובו בזמן כצופה מהצד. אני לא שייכת לכאן," לחשתי לשייקה בטקס. שייקה לא צחק. הוא אחז בידי בחוזקה. מי יכול היה לדעת שלפארסה הזאת יהיה המשך לא טוב ושהיא תקבל מפנה מחורבן?

הלכתי למטבח. נזהרתי שלא להעיר את יפעת. חיפשתי את בקבוק היין שפתחנו ומזגתי לי כוס. אולי האלכוהול יפיל עליי שינה טובה. רציתי לצאת מדבריה של יפעת, אבל שוב ושוב חזרו אליי המילים הפוגעות באמיתותן.
"מאיה, צאי כבר מהילדה הטובה של אבאלה ואימאלה. תתחילי כבר לחיות את החיים האמיתיים. תראי אותך, תחומה תמיד בתוך ריבוע. צאי כבר מהקווים. הורייך, סבתך ומיכל עוטפים אותך בערימות של צמר גפן. כששייקה מת חשבתי שמשהו טוב יקרה לך, אבל כלום לא השתנה. ואל תביני אותי לא נכון - כוונתי טובה."

לפעמים אני מרגישה שהייתי יכולה לחתוך את החברות עם יפעת באבחת סכין, אבל תמיד אני סולחת לה, כי היא יקרה לליבי. עניתי בשקט שאני לא מבינה על מה היא מדברת, הרי אני נושאת באחריות לילדיי, משתדלת לגדל אותם נכון, וזה לא פשוט, כמו שלא פשוט להיות אם חד-הורית. לרוץ למוסך, לסופר, לרופא ולבית המרקחת כשהם חולים, ליום הורים בלילה סוער, לעשות כל הזמן פעולות שמרחיקות ממני את הציור וגם לשקול כל הוצאה. את כל אלה היא לא מסוגלת להבין, וכל זה רק על קצה המזלג. אז למי משתינו קשה יותר.
"אם זה כל כך קשה, אולי הגיע הזמן שתכירי גבר ותהיה לך אהבה חדשה שתגרום לך לאבד את הראש. לא הערצה. לא סתגלנות. אהבה שתיכנס בך חזק, שתשרוף אותך ותמלא אותך באנרגיות חדשות."
גם מפרספקטיבת הזמן זה כואב. האם כל הזמן טייחתי דברים? טעיתי לחשוב שהערצה היא אהבה? אני חייבת להתבונן באמת בלי סילופים, כי אם יש מקום לשינויים, זה הזמן לעשותם. החיים הם לא סרט ולא תמונה שאפשר לחתוך ולהדביק בקטעים הרצויים, ואני לא בובה המשתנה לפי התלבושת שמחליפים לה. אני לא יכולה להחליף תאים, שיער, עצמות, צבע עור ועיניים. ובכלל, מה כל הקשקוש הזה? מי אומר שאני רוצה להשתנות? הלוואי שמיכל הייתה כאן. מאז שהיא בזוגיות עם עומר, היא הרבה יותר רגועה ואמפטית כלפיי. אולי אני צריכה לשקול את חידוש הביקורים אצל הפסיכולוגית. לא, אני רוצה להתמודד לבד. אסור לי להתייחס לדברים התוקפניים של יפעת, מה עוד שאני יודעת שהם נובעים מחסך גדול בחום ואהבה. כמו כל חברוּת, גם שלנו ידעה עליות ירידות ומריבות קשות שגררו תקופות של ניתוק מוחלט. במרוצת השנים למדתי להתנער מהערותיה העוקצניות. לא שכחתי שום עלבון. לא, לא לגמרי, כי הזמן בכל זאת מקהה את חדות המילים. יפעת הייתה ותוסיף להיות חלק מחיי.

בבוקר הציעה יפעת שניסע למרכז הספורט במטולה. ריח של קיץ עלה ממי הבריכה המוארים בשמש רכה של אחר הצהריים. יפעת, לבושה בבקיני ירוק שחלקו העליון חופן את שדיה הקטנים וחלקו התחתון מהדק את ישבנה השרירי, הייתה שקועה בקריאה. השיזוף הדגיש את הפלומה הזהובה על עור בטנה ועל רגליה הרזות. כל יום היא שוחה וצועדת - בחורף על חוף הים ובקיץ במכון הכושר. ציינתי לעצמי בקנאה שאין על גופה אף סימן של צלוליטיס.
בלילה הקודם היא יצאה עירומה מהמקלחת. עירום תמיד מרגש אותי. יפעת בקיאה בכללי משחק שלא הכרתי. פעם שאלתי אותה איך הדברים מתנהלים במועדוני הלסביות. היא אמרה שאין לה זמן למקומות האלה, ושבעצם היא לא זקוקה להם, ושאם אני כל כך סקרנית היא מוכנה לקחת אותי באחד הערבים. "ותתרשמי בעצמך," אמרה.
לרגע הופתעתי לראות אותה סוקרת אותי מכף רגל עד ראש. "את יודעת, אחרי שתי לידות הגוף שלך נראה ממש טוב, ובכלל את עדיין אישה מאוד מושכת." ידה טיילה על גופי והתוותה את קימוריו. סילקתי אותה בעדינות, מודעת למבטי הזוג היושב מימיני. קמתי וצללתי למי הבריכה. כשיצאתי היא שכבה בעיניים עצומות. עמדתי מולה מספיגה את גופי במגבת. יפעת פקחה עיניים וצחקה.
"את כל כך מרובעת, מאיה." רגלה הארוכה דחפה אותי. "נו, זוזי כבר, את מסתירה את כל השמש."
כעס בעוצמה שמזמן לא ידעתי עלה בי והרעיד את האוויר. סילקתי מעליי את הרגל שהדיפה ריח של שמן שיזוף.
"שלא תעיזי לדבר אליי יותר בטון כזה או לגעת בי, את שומעת? ותפסיקי לחזור על זה שאני מרובעת. עם כל מה שאני, לא הייתי מתחלפת איתך בעד שום הון שבעולם. ועכשיו בואי נעוף מפה."
יפעת לא ענתה. שרירי צווארה היו מתוחים, פיה קפוץ חזק. התלבשנו בשתיקה ושתקנו כל הדרך הביתה.

במקלחת בבית התמסרתי למים החמים. עיסיתי את גופי בקרם ריחני. בלי דפיקה בדלת נכנסה יפעת והתחילה לעסות את גופי. "אני מתנצלת, מאיה. לא ברור לי על מה היה הכעס, אבל זה לא משנה. כבר מזמן השלמתי עם ההתפרצויות שלך. אז מה את אומרת על עיסוי טוב שישחרר את הכעס מתוכך?" לחשה באוזני. ידיה היו קשות ומחוספסות. דחיתי אותן, אך הן התעקשו לטייל על גופי, ללוש אותו כמו חימר. לשווא. גופי סירב להגיע למצב של הרפיה. ואף על פי כן האמבטיה החלה להסתובב סביבי. עצמתי את עיניי, אבל אז יפעת הרפתה ממני, הגישה לי את המגבת ויצאה.
כולי רועדת הזדחלתי לתוך הטרנינג, התיישבתי בכורסה ומיקדתי מבט בספר בלי שמץ של ריכוז. חשבתי איך ללא מילים, ברגע אחד, בנגיעת יד אחת, עמדתי לאבד שליטה. טוב שהיא הסתלקה מהאמבטיה.

לילה. שרועה על הספה הקשבתי לגשם המקרקש במרזבים. כרסמתי פריכית אורז ולגמתי תה בטעם קינמון. יפעת התלבשה בחדר השינה לקראת ארוחת ערב בביתם של חברים צעירים מאיתנו. הדבר האחרון שהייתי זקוקה לו באותו ערב. רציתי להישאר בבית עם ספר ועם קולו המונוטוני של הגשם שניתך על מרצפות החצר. מה לי ולחבורת אנשים צעירים. מפגשים מסוג זה מכניסים אותי להלך רוח קודר שבו אני מוצאת את עצמי מאוחר יותר ניצבת אל מול המראה, בודקת אם הופיעו קמטים חדשים על פניי, קפלי גוף, צניחת שדיים וגבשושיות של צלוליטיס בירכיים. ניסיתי להיזכר באיזה ספר קראתי שקמטים הם השתקפות הנפש. אני אישית העדפתי שהנפש תיוותר בתוכי ולא תחשוף את ארבעים ושתיים שנותיי, ואם הדבר אפשרי, שהזמן יעצור מחוץ לביתי, והוא יתקבל בברכה רק אם בכוונתו לחולל בי שינויים לטובה.


בבית חבריה של יפעת מכונסת בתוך עצמי התבוננתי ביפעת וקינאתי בקלילות שבה ניווטה את השיחה, בנינוחות של תנועותיה. יפעת פיזרה חיוכים לכל עבר. לבושה בחולצת קטיפה שחורה ועונדת מחרוזת פנינים עם תליון כבד מכסף שקנתה במקסיקו היא נראתה קורנת. לימיני ישב גבר כבן שלושים, מגודל שיער עם לסתות מרובעות כמו משורטטות בסרגל, נראה שזוף אחרי חופשת סקי בשווייץ. פה ושם קלטתי מילים כמו 'סלאלום' ועוד מונחים מעולם הסקי שלא אמרו לי דבר. השתדלתי להתרכז במוזיקת הרקע. כל רצוני היה להתפוגג בתוך הצלילים. בעוד מבטי משוטט על פני הנוכחים הבחנתי ברגלו של הגולש נצמדת לרגלה של שכנתו, צעירה שרעמת השיער האדומה שלה סירבה לחפות על שיניה העקומות ועל עיניה הכמעט עצומות כשל אדם העומד להירדם. מדי פעם הגנבתי מבט אליהם ואל הזוג שישב מולי. רוב הזמן הם שתקו, כאילו הדיבור כבד עליהם. מרובע הלסת שאל אותי אם אני עושה סקי.
"למה לי לעשות סקי? נולדתי בארץ חמה עם המון שמש וים."
איש שיחי הרים גבה. "למה את מתעצבנת? אני רק יכול להגיד לך שאת מפסידה."
"זה לא הדבר היחיד שאני מפסידה בחיים."
שוב הורמה גבה. התנצלתי שאני חייבת להתקשר לילדיי ויצאתי למסדרון. כשהסתיים סוף סוף הערב היה נדמה לי שחלפו שנים מאז הגענו. עמדנו בכניסה, הודינו לבעלת הבית על הארוחה, לחצנו ידיים, התנשקנו, המשכנו לדבר, הפעם על הירידות בבורסה - טיפש מי שבורח כי ממילא היא שוב תעלה. וכולם צחקו כאילו זו בדיחה מוצלחת וכאילו שום דבר בעולם לא עצוב ואיש לא ימות עוד בפיגועים, בתאונות או סתם ברחוב, וכאילו מה שחשוב הוא שבאותו רגע היינו פה שבעים ורוויים ולא היה דבר שיפגע בנו.

בבית השתרעה יפעת לידי על השטיח. דיברתי על העולם השייך רק לצעירים ועל הזִקנה - כמה היא מפחידה.
"תגידי, מה עובר עלייך? לו לפחות הייתה הצדקה מבחינת הגיל. ממה את פוחדת בגיל ארבעים ואחת? לא כל כך מהר מזדקנים. את בטח לא. יש לך גנים טובים. הם מצעירים אותך."
"יצירתיות וחושניות? מה הקשר ביניהם?"
"תגידי," ענתה לי יפעת, "כמה זמן את חושבת תוכלי להתכחש לגוף שלך? לצורך שלך בסקס?"
התקמרתי כמו חתולה בטרם תשלוף צפורניים.
"כמה שארצה. ואת אל תתחילי לטחון שוב את הנושא המאוס הזה."
"את יודעת שזה לא תלוי רק בך?"
"זה תלוי אך ורק בי. שמעת? אך ורק בי."

קמתי ויוצאתי לגינה. חשבתי לעצמי כמה היא צודקת, איך כמעט התמסרתי לידיה במקלחת ואיזה מזל שלא סיפרתי לה על פסקל. מי יודע איזו ריבה דביקה היא הייתה רוקחת מהסיפור. טפחתי לעצמי על השכם על הפרק שנעלתי מאחוריי בדלת פלדה. רק למיכל סיפרתי עליו. שלא כדרכה היא בקושי הגיבה, משהו בנוסח אה, אז הייתה לך חוויה מינית. אני ממש שמחה בשבילך. אני רק לא מבינה למה לא סיפרת לי בזמנו. טוב, לא משנה העיקר שלא היית לבד. ואז הבנתי שהפרק החדש בחייה שכותרתו 'עומר' דוחק אותי הצידה וממלא את כל עולמה. מכל הגברים שהיו בחייה, עומר היה החביב עליי ביותר. הוא הזכיר לי את פסקל. אותה ארשת פנים המשדרת טוב לב. מהרגע הראשון נדלקתי על המבטא האמריקאי הכבד שלו, על הבלונד הקצוץ ועל העיניים החומות עם האישונים המנוקדים בנצנצים של זהב. הוא למד רפואה בירושלים, שירת בצבא על אף שגדל בארצות הברית ולמרות התנגדותם של הוריו, והוא רופא בתל השומר. לראשונה בחייה מיכל פיתחה חרדה למערכת יחסים עם גבר. היא חששה שהוא יישבר מהלחץ שהוריו מפעילים עליו ויחזור לארצות הברית. כל הססמאות הפמיניסטיות של אחותי נדחקו לקרן זווית. חייכתי לעצמי כשראיתי אותה מתרפקת עליו, תולה בו עיניים מעריצות, כף ידה טובעת בתוך ידו הגדולה. "את לא יודעת, איך הגוף שלו מטריף אותי. הסקס הכי מדליק שהיה לי אי פעם." לראשונה בחייה היא דיברה על חתונה. נו, מתי? חזרה ושאלה סבתא בלה. אולי באוגוסט. אל תדאגי, סבתא, את תגיעי לחתונה שלי וגם לחתונה של מאיה.

קור לח החזיר אותי לחדר.
"את צריכה ללמוד מחדש ליהנות מהחיים," אמרה יפעת מהמטבח. קרקוש של כוסות וצלחות עלה משם. העמדתי פנים שלא שמעתי. היא נמאסה עליי עם ההוראות שהיא כל הזמן טוחנת לי בשכל. למה בכלל הצטרפתי אליה?
ראשה של יפעת הגיח מהמטבח. היא נמאסה עליי. רציתי הביתה.
"יפעת, תפסיקי להיכנס לי לוורידים עם השטויות שלך! את הפכת ממש לאימא של האימא הפולנייה."
"אני בסך הכול דואגת לך."
כמה שנאתי את הקול המתקתק הזה.
"אני מעריכה את הדאגה שלך, אבל ממש לא זקוקה לה. וחוץ מזה אני לא אוהבת את הגברים של היום. הם חיים מזיון לזיון. אני ילדה גדולה ואני מסוגלת לנווט את חיי. כל חיי אנשים הכתיבו לי מה לעשות, וזה גרם לי לרצות לבעוט בכול, לברוח לאיזה אי בודד, לתפוס שאנטי. די כבר! תנו לי לחיות את החיים שלי כמו שאני רוצה."
יפעת הניחה יד על כתפי. "אני דואגת לך, כי את יקרה וחשובה לי." היא חיבקה אותי בתנועה דרמטית. בדרך כלל התיאטרליות שלה הצחיקה אותי, אבל באותו רגע זה היה מעצבן. היא נשקה לי על הלחי ופרשה לחדר השינה. שכבתי על הספה בחדר האורחים. מחשבות התערבלו במוחי. אני יודעת כל כך מעט, בעצם אני לא יודעת כלום. הנייד שלי חולל לצלילי 'הדנובה הכחולה'.
"דניאל?"
"אימא, נו, מתי את חוזרת? אני רוצה שתחזרי."
"מחר, חמוד, מחר אני חוזרת הביתה."

דניאל דיבר מעט מאד על שייקה. מדי פעם ניסיתי לדובב אותו. גם אחרי ארבע שנים אב לא נעלם מעולמם של ילדיו. רגשות וריחות אינם נמחקים כמו צמחים הנעלמים בסופת חול במדבר. לולא הילדים הייתי מותחת מזמן קו על העבר ומתחילה לרקום סיפור עלילה חדש.

*

בלילה האחרון חגגנו את הפרידה מהצפון עם הקונצ'רטי הברנדרבורגים של באך ובקבוק של יין מרלו. יפעת לבשה שמלה שחורה בעלת מחשוף עמוק. שערה נאסף לזנב סוס והדגיש את עצמות לחייה הגבוהות. אור המנורה ריכך את תווי פניה וחידד את המבט המתגרה בעיניה.
צילמתי אותה. ידה האחת מצילה על עיניה וידה השנייה אוחזת ברדיד צמר אדום המכסה את כתפיה. חום פשט באיבריי. בגלל המזגן או היין. מסוחררת קלות השתרעתי על השטיח, כרית קטיפה גדולה למראשותיי. מסביבי ניצבו אגרטלים עם פרחי בר. יפעת פיזרה על הספות והכורסאות צעיפי קטיפה צבעוניים. ברק האריגים שיחק לאור הנרות. לחיי בערו. פתחתי את החלון, והחום בחדר פינה דרך לקרירות של לילה. הבית נשם ריח חריף של פשטידת עשבי תיבול. יפעת נראתה כמו פיה בתפאורה דרמטית.
זרועותיה חיבקו אותי. הסתובבתי אליה, וראשי שקע בשקערורית צווארה שהדיף ריח בושם של דיור. אצבעות ארוכות נעו על גופי בתנועות מעגליות מהצוואר לאורך הגב ולבסוף חפנו את שדיי. לשון חמימה התפתלה בתוך אוזני. אצבעות גלשו על ירכיי ושילחו זרמים בגופי. יד אחת טיפסה שוב אל שדיי בקלילות מטריפת חושים ושוב גלשה במורד, חושפת בגופי נקודות נשכחות של הנאה, מערבלת אותו במעגלים אין-סופיים. ידיי מחצו את שדיה הקטנים, וכולי נסחפתי לתוך מערבולת של טעם היין שבפיה ומגע ידיה, עד שאיבדתי את שיווי המשקל ושקעתי.

יפעת הייתה שרועה על השטיח, עיניה עצומות. הסתגרתי באמבטיה, מתבוננת בגופי במראה. רציתי לעוף מתוכו. הייתי זרה לעצמי. מגע שערי החפוף היה חסר חיים. התעטפתי במגבת רכה וריחנית ותהיתי לאן נעלמה תחושת העונג שנלוותה למגע בין גופינו.
יפעת הגישה לי קפה. שתינו בשקט. מה היא בדיוק חושבת על מה שהיה בינינו. היה ברור לי שזה מקרה חד-פעמי. הדלקתי את הטלוויזיה. טיל פגע במכונית של מבוקש מהחמאס. על המרקע לוויה המונית. תמונות ההרוג נישא בידי מלווים שעיניהם מביעות שנאה ופיהם המשולהב זועק לנקמה. זפזפתי בשלט. אולי ניפול על איזה סרט קליל שיפיג את המועקה. אין. חזרתי לחדשות. גננת התעללה בילדים בני שנתיים. אוף, באיזה עולם אלים אנחנו חיים.
"מאיה, אכפת לך לכבות את הטלוויזיה? אין לי כוח לשמוע את כל השִיט הזה. בא לי לשמוע את הקונצרט לקלרינט של מוצרט."
הצלילים מיתנו את המועקה שעמדה באוויר. לפחות אצלי. הרוך והרוגע של הקלרינט יחד עם היין נטרלו את השפעת הקפה. נרדמתי על הספה.

בבוקר שאלה יפעת איך עבר עליי הלילה ואם נהניתי מהסקס בינינו. עניתי שאני לא יודעת ושאני רוצה שהיא תדע שאנחנו כבר לא ילדות המגלות את מסתורי הגוף, ושאני לא בעניין של נשים, ואם עוד פעם היא תנסה לגרור אותי לקטע כזה, אשים קץ לחברות שלנו.
שלא כדרכה יפעת לא הגיבה. ארזנו בשתיקה, נכנסנו למכונית ויצאנו בדרכנו לתל אביב.

התנועה בכבישים זרמה אבל שתינו נתקענו בפקק של שתיקה. הפר אותה רק תקתוק המגבים, שלשווא נלחמו לסלק את הגשם שניתך על זגוגית המכונית. כשהגענו לתל אביב ביקשתי מיפעת שתעצור ליד הים. עמדתי מולו ושאפתי לתוכי ריח מלוח, מחטא, שהפעם לא עזר להפיג את התחושה המורכבת שישבה בתוכי.
"בואי נעוף מפה."
"תגידי, אפשר לדעת מה קורה לך? מאתמול את לא מדברת ועכשיו אין לך סבלנות לשום דבר. ביקשת לראות את הים, לא?"
"אני רוצה הביתה. היום הים גורם לי להסתכל לתוך עצמי, ואני מאוד לא אוהבת את מה שאני רואה שם." רציתי להוסיף: ובעיקר לא את המראה שלך, שרועה על השטיח, חיוך קטן של סיפוק על שפתייך. אך שתקתי. זכר ההתעלסות שלנו מילא אותי ברגשי אשם. לגביי זה היה אקט מיני מלווה בדחייה ותשוקה, לא שפירושו כן. ואני אדם שאוהב דברים ומצבים ברורים והחלטיים. הייתי זקוקה לזמן שירחיק את הזיכרון הזה, כמו שחקנית שמילאה תפקיד במחזה, ועוברת לתפקיד הבא.
"נלך השבוע לתערוכה במוזיאון?"
"יפעת, אל תיעלבי, אבל אני זקוקה לפסק זמן ממך."
"קחי לך כמה שאת רוצה. כשתרצי לדבר, את יודעת איך להשיג אותי."
שוב שתקנו עד שעצרה המכונית ליד הבית. שתקנו גם כשיפעת עזרה לי להעלות את הדברים הביתה. הודיתי לה בקול קר וראיתי את הכעס על פניה. הרגשתי רעה, אך לא היה לי אכפת.


כריכת הספר חלום אל הים. רחל אלקלעי
חלום אל הים


מאת: רחל אלקלעי

הוצאת ''צבעונים''
  

רחל אלקלעי, ציירת וסופרת, ילידת הארץ, בוגרת האוניברסיטה העברית בירושלים בתרבות-צרפת ומדעי המדינה, חברה באגודת הציירים והפסלים זה עשרים שנה. יצירותיה מוצגות באוספים בארץ ובעולם. ספריה: "פלומיקה" (1992), "הקרנבל של גאיה" (1998).
.


 

 




יצירת קשר ופרסום באתר

קראו אודות אתר Archijob
פרסום ב Archijob
יצירת קשר
חשיפת פרויקטים
שליחת חדשות
המלצות לשיפור
המליצו לחברים

חתימה על ניוזלטר

הוספת ארכיג'וב למועדפים

קביעת האתר כעמוד הבית

 

ארכיג'וב-סטודיו

קורס רוויט
Revit

קורס אוטוקאד
קורס סקצ'אפ
Sketchup

קורס ויריי לסקצ'אפ

קורס עיצוב פנים
מכינה לעיצוב
מכינה לאדריכלות
הכנת תיק עבודות
קורס הום סטיילינג

קורס פוטושופ

קורס פוטושופ
לאדריכלים ומעצבים

קורס אילוסטרייטור
קורס אוטוקאד
תלת מימד

 

לימודים וקורסים

לימודי אדריכלות
לימודי עיצוב פנים
תואר שני באדריכלות ועיצוב
לימודי עיצוב תעשייתי
לימודי תקשורת חזותית עיצוב גרפי
לימודי אדריכלות נוף
לימודי הנדסה אזרחית
מכינות לעיצוב ואדריכלות
לימודי אוטוקאד
לימודי פוטושופ
לימודי רישום וציור
לימודי צורפות
לימודי עיצוב אופנה טקסטיל
לימודי צילום

טיפ אוטוקאד

אנשי מקצוע

אדריכלים
מעצבי פנים
מהנדסי בנין
קבלני שיפוצים
אדריכלי נוף
מעצבים תעשיתיים
מעצבים גרפיים
מבצעי הדמיות
בוני מודלים
ניהול / פיקוח בניה

 

לוח המודעות

דרושים
חיפוש עבודה
לוח דירות - נדלן
קונים - מוכרים

 

חברות ומוצרים

ריצוף
דלתות
אביזרי אמבטיה
ריהוט
מטבחים
חלונות
ריהוט משרד
גינה ונוי
תאורה
עץ
ריהוט גן
קרמיקה
אלומיניום
אבן
חיפוי וציפוי
פרגולות
פרקט

 

פורומים

פורום אדריכלות
פורום בניה
פורום עיצוב פנים
פורום בניה ירוקה

פורום ריצוף
פורום אלומיניום
פורום צבעים וטיח
פורום מים
פורום מיזוג אוויר
פורום דלתות
פורום יבוא אישי מסין
פורום פרזול ועץ

פורום תאורה
פורום איטום בידוד אקוסטיקה
פורום גבס
פורום זכוכית
פורום חיפוי וציפוי
פורום שיש ואבן
פורום בית חכם אודיו-וידאו
פורום אנרגיה סולארית
פורום ריהוט משרדי
פורום תמ"א 38
פורום מדרגות
פורום מטבחים
פורום מיגון וממ"דים
פורום מחשבים ורשתות
פורום הדפסות ופלוטרים
פורום אוטוקאד
פורום הדמיות
פורום סקצ'אפ
פורום פוטושופ

 

 

האתר מנוהל באמצעות חברת ארכיג'וב עסקים בע"מ | כל הזכויות שמורות: איתי אלמוג-בר , אדריכל - יוצר האתר  2000 - 2017 ©
טלפון : 03-7467780 | דוא"ל :
webmaster@archijob.co.il  |  כתובת: ארכיג'וב עסקים רחוב הברזל 38 כניסה ב' קומה 2 רמת החייל - תל אביב
www.Archijob.co.il  |  www.Archifind.co.il  |  www.Archijob.biz  |  www.archijob-studio.co.il

Archijob Business ltd operates the Archijob website  |  All rights reserved : Itay Almog - Bar, Architect - Site creator  2000 - 2017 ©
phone: +972-3-7467780 | email:
webmaster@archijob.co.il  | address: Archijob Business , 38 Habarzel st. B